דימוי גוף
אני גדלתי כילדה שמנמנה, תמיד התביישתי בגוף שלי והרגשתי מבוכה כשמסתכלים עלי. כל חיי רציתי לרזות ועשיתי כל דיאטה אפשרית, כולל שלב בו הקאתי אחרי ארוחות גדולות באופן יזום. חוויה כואבת מאד. המון פעמים הצלחתי לרדת במשקל ותמיד הייתי מעלה הכל בחזרה פלוס עוד קצת. בצבא, בגיל 18 שקלתי כמה קילוגרמים טובים יותר ממה שאני שוקלת היום. היום אני יודעת שדיאטה לא עובדת, משום סוג. יש לנו מלא סיבות ממש טובות לעלות במשקל. אוכל מתועש, אין זמן לבשל אוכל בריא, גירויים מכל הכיוונים וכו'.
אני רוצה להסב את תשומת לבכן לאחד הגורמים העיקריים והמפתיעים להשמנה – סטרס.
למה סטרס?
ב-2018 רובנו חיות ברמת סטרס גבוהה יחסית, החיים אינטנסיביים ועמוסים. גוף האדם לא נועד להתמודד עם רמה כזו של סטרס לאורך זמן. לאורך מאות אלפי השנים האחרונות גוף האדם היה בנוי לחיים רגועים ונינוחים בהם מדי פעם היתה מופיעה סכנה, למשל בצורת להקת אריות שמאיימת על הכפר. במצב סכנה המוח מייצר הורמון שנקרא אדרנלין שנותן אנרגיה לגוף להתמודד עם הסכנה. אחרי האדרנלין המוח מפריש הורמון שנקרא קורטיזול שמופרש לאורך מספר שעות אחרי הסכנה. הקורטיזול מעורר חשק לאכילת מזון עתיר קלוריות. הגוף מזהה את זה שהיה איום על חייו ורוצה להזין את עצמו כדי להיערך להתקפה הבאה אם היא תגיע, הכל הישרדותי לחלוטין ואוטומטי. בעבר היתה לזה הצדקה. היינו למשל מנסים לצוד אנטילופה, מופרש אדרנלין. כשסיימנו ואנחנו צולים אותה על המדורה מופרש קורטיזול ואנחנו יכולים לנוח שעות ולהנות יחד מארוחה טובה שתשביע אותנו ונהיה מוכנים לצייד הבא.
אז היום כשאני בעבודה והבוס כועס עלי ואני נכנסת ללחץ מופרש אדרנלין ואחריו קורטיזול, ואני נהיית רעבה ומחפשת אוכל, וכאן אין בכלל אנטילופה… כמובן שתמיד נוכל להסתפק בבורקס טוב.
זאת אומרת שכשאנו מנהלות חיים מלאי סטרס המערכת שלנו כל הזמן חיה בחוויית הישרדות וכל הזמן מבקשת למלא מאגרים של מזון עתיר קלוריות לצורך הישרדותה. כמובן שאפשר להילחם בזה, אך יותר פשוט למצוא דרכים לחיות ללא סטרס ואז ההורמונים הללו לא יופרשו ונהנה רגועות ונינוחות עם גוף בריא ומאוזן.
